<h1>שיטה מקובצת — כתובות</h1>
<h2>דף י:</h2>
[כתובות ל"ז ע"ב] קופיץ. הוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ופטר חמור עורפו בקופיץ ומאחריו. הרמ"ה ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות.
<h2>דף יג.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא [כתובות ס"ד ע"א] כאן לחלוץ כאן ליבם תבע לחלוץ והיא מעכבת שרוצה להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה ודחויא בעלמא היא דמרד חליצה לאו כלום היא ובמסקנא לא מיתוקמא בהכי תבע ליבם והיא לא בעיא אלא חליצה אין נזקקין לו לפחות מכתובתה לכתוב אגרת מרד ולקמיה מפרש ואזיל מ"ש ליבם דלא דאמרינן ליה וכו' דאמר רב פדת תבע לחלוץ נזקקין לו לאו לענין כתיבת [אגרת] מרד מיירי דאם כן סוף סוף במסקנא דמילתא מאי טעמיה אלא ה"ק תבע לחלוץ והיא מעכבת דבעיא ייבום ב"ד נזקקין לו לחלוץ כדבריו תבע לייבם והיא מעכבת דחליצה בעיא אין ב"ד נזקקין לו לייבם אלא שיחלוץ לה דס"ל כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום כך שמעתי. והכי נמי אמרינן לענין אגרת מרד כדפרישנא. אלא כי תבע לחלוץ אהכי נזקקין לו לפחות מכתובתה ולא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי כו' כמשנה ראשונה תבע לייבם והיא מעכבת פוחתין לה מכתובתה דהא מצות יבום קודמת אבל למשנה אחרונה אין פוחתין דהא אמרינן מצות חליצה קודמת ושומעין לה לחלוץ והכי נמי מצי לתרוצי אידי ואידי שתבע לחלוץ ולא קשיא כאן במשנה וכו' אלא ניחא ליה לתרוצי דתהוי מורדת מתשמיש כדאוקימנא השתא דאיהו תבע לייבם ואיהי לא בעיא אלא חליצה. ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
וז"ל שיטה ישנה, האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא פרש"י ז"ל מטלית שנותנין בנקב החבית ואסור להדוקיה משום דאתי לידי סחיטה וק"ל והא סחיטה תולדה דמלבן הוא ואין לבון ביין ויש מפרשים מפני שמפרק היין מן המטלית דהיא תולדה דדש ולא נהירא שהרי היין הולך לאבוד ולא ליין היוצא הוא צריך וי"ל כגון שנתן כלי תחתיו א"נ מה שנכנס מן המטלית תוך החבית נסחט לתוך החבית אבל הא ק"ל שאין אסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחלת ברייתו כגון ענבים ותבואה לכך פירש ר"ת ז"ל משום דמשוי למסוכריא דופן אסור והוא תולדה וכדמשמע בפרק נוטל דקאמר גבי כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה פחותה עסקינן דשויוה לדופן לכלכלה אבל כי לא מהדיק לא בטליה לגבי כלי למהוי דופן. ע"כ.
<h2>דף כט.</h2>
[כתובות ק"ה ע"א] אטו ברשיעי עסיקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישב ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו ליטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טירחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טירחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טירחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לא עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלו' ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מילתא דילמא הוה רווח ודילמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ. [ל"א] באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלעז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא הוה מפסידי ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא. מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אית סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו לרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף מא.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא [כתובות ע"ה ע"א] החולה והמזוהם והזקן פוסלין בבכור בהמה ולא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל [חולין כ"ד ע"ב] עד דמרתת. בין עוברין בין שעתידין לעבור פוסלין בכהנים אם ישנן עליו בשעת עבודה אלמא זיעה בכהנים פסולה דזיעה היינו נמי מזוהם. ע"כ.
<h2>דף מג.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא [כתובות ע"ה ע"א] החולה והמזוהם והזקן פוסלין בבכור בהמה ולא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל [חולין כ"ד ע"ב] עד דמרתת. בין עוברין בין שעתידין לעבור פוסלין בכהנים אם ישנן עליו בשעת עבודה אלמא זיעה בכהנים פסולה דזיעה היינו נמי מזוהם. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא [כתובות ע"ה ע"א] כאן בזיעה עוברת זיעה שפוסקת והולכת לה תדיר לא פסלי בכהנים הואיל ופסקה מעליו בשעת עבודה אבל באשה הואיל ורגילה בזיעה הוי מום אף על פי שעוברת תדיר והא דקתני מומין אלו אפילו שעוברין פוסלין באדם בזיעה שאינה עוברת מעליו אף בשעת עבודה וקמ"ל דאף על גב דעתידה לעבור פוסלין בכהנים דזיעה שאינה עוברת קרי לה(ו) מומין עוברין ויודעין אנו על פי בקיאין שעתידה לעבור. ע"כ.
<h2>דף נא.</h2>
פרש"י במ"ק וז"ל [כתובות ק"ב ע"א] חמש סלעים פדיון הבן ולא היה לו מעות מצויות וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשם פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואע"ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה כ"ש. ל"א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו. אלימא מלתא דשטרא כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הוי(א) חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה"ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה' שנים ואבד השטר. חייב ליתן לו ה' סלעים הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ"ה חייב ליתן לו חמש סלעי' משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. דמשעבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה' סלעים משום פדיון בנו בכור ולאו משום דכתב ליה בשטר. אי הכי כיון דמשעבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן. אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו. בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע"ג דלא יהיב ה' סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור [נ"א ע"א] ממעט להו לשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב (ולקחת) חמשת שקלים (לגלגלת) וכו' ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט [וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון...] ונתת הכסף [וגו'] כלל בבקר ובצאן פרט [ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכו'...] ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ"ל רש"י במ"ק.
<h2>דף סא.</h2>
[כתובות ק' ע"א] לאו לדידהו דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מתהני מידי לא לצורך נפשייהו מוזלי. דלדידה דלצורך עצמה מכרה והוזילה להתקבל כתובתה. יחידה ומשום הכי מכרה בטל במקצת לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ודינא הוא דלא להוי מכרן בטל עד שיהא שם שתות אונאה. ומאי שנא מהא דתנן הוסיף עשרה דהויא תרומתו תרומה ואע"ג דטעה שליח בשתות דבששים איכא עשרה ששה פעמים וכי הוסיף שם עשרה שתרם אחד מששים היה לו לתרום אחד מחמשים בבנונית ונמצא שטעה בחלק ששי דאיכא עשרה דלא תרם מהם תרומה ואפילו הכי לא חשבינן לה טעות ואת אמרת טעה שליח אפילו בדבר מועט חשבינן ליה אונאה ואין מעשיו כלום ומשני לא דמי שליח דמכר לשליח דתרומה דמצי אמר ליה שליח לבעל הבית בהכי אמדתיך שכסבור הייתי שעיניך רעה ואהכי לא הוי טעותו טעות. [אבל הכא] מצי אמר ליה בעל הבית לשליח לא אבעי לך למטעי כלל. רש"י במהדורא קמא.
